בסוף חודש אוקטובר התקיים מירוץ “חוצה ארץ”. זהו מירוץ אתגרי עם מגוון קטגוריות ריצה למרחקים ארוכים שמסלולם עובר בשבילים החוצים את דרום הארץ.
אחד מהמקצים הארוכים במירוץ היה מקצה הריצה למרחק של 100 ק”מ.
100 ק”מ בשבילי עפר, שבילים שמטפסים מעלה, ושבילים היורדים מטה, 100 ק”מ שמתחילים בשעה 16:00 ונמשכים אל תוך הלילה ועד הבוקר.
עבור טל סלע, מאמן אישי בהולמס פלייס רעננה, הריצה התחילה בשעה 16:00
והסתיימה בשעה 02:34 לפנות בוקר, לאחר עשר שעות ושלושים וארבע דקות, ובהפרש של
שעתיים מהמקום השני.
מטורף? עבור טל זה לא רק הטירוף שסוחף אותו הלאה אלא בעיקר
המשיכה המתמדת לשבור את הגבולות בכל פעם מחדש, לאתגר את הגוף ולהמשיך הלאה כי הריצה עבורו היא אויר לנשימה.
אז טל, איך בכלל הגעת לריצה?
הכל התחיל בגיל 16 במושב גבעת חן בו גדלתי, התחלתי לרוץ בשדות המושב כי אהבתי את זה. בכיתה י”א נכנסתי לאימונים במסגרת קבוצת הכנה לצבא בה ממש הרגשתי את תחילת ההתפתחות שלי כספורטאי וגיליתי את אהבתי לאתגרים. בתום שירות צבאי קרבי סדיר ושנתיים קבע, החלטתי לצאת ולחצות את שביל ישראל. זו הייתה עבורי “מתנת פרידה” מהצבא, חודש עם עצמי בו חציתי את הארץ. החיבור לקרקע ולעצמי היה כל כך חזק, התאהבתי באתגר ובמסע.
לאחר מכן טסתי לטייל בדרום אמריקה. טסתי לשם עם נעלי הריצה שלי אך לאחר חודשיים שלחתי אותן לארץ. את מקום הריצה תפסו טרקים מאתגרים. ההפוגה רק הזכירה לי עד כמה הריצה היא חלק בלתי נפרד ממני. מאז שחזרתי מדרום אמריקה, כבר 4 שנים שאני רץ בצורה מקצועית למרחקים ארוכים. במקביל להתמקצעות שלי בתחום הריצה, החלטתי ללמוד את תחום האימון הגופני לעומק ולהפוך אותו למקצוע. מבית ספר למאמנים בווינגיט, ללמודי מאמנים בכירים באוניברסיטת ת”א עד פילאטיס והיד עוד נטויה.
אז למה דווקא ריצות אולטרה? לא יכולת להסתפק ב-10 ק”מ?
המשיכה לשבור גבולות היא בלתי פוסקת עבורי. החל מריצת 10 ק”מ אשר בה הדגש הוא בעיקר על מהירות וכלה בריצות האולטרה מרתון בהם כאמור השמים הם הגבול. הריצה האתגרית היא עבורי ריצה שלא נגמרת לעולם, לכול ריצה יש את המרחק והאופי שלה שגורמים לה להיות שונה. תמיד יש עוד מסע, עוד אתגר, בחום ובקור, ביום ובלילה, בעליות וירידות-בכול מקום .
עד לפני שנה התאמנתי לריצות מרתון, רצתי את מרתון אמסטרדם עם חברתי ואחי, התאמנתי קשה וסיימתי בתוצאה של שעתיים וחמישים ושבע דקות (כתף לכתף עם אח שלי). אחרי מרתון אמסטרדם התיאבון לאתגרים גבר.
בשנה האחרונה טל השתתף במרוץ הדזרט צ’אלנג’, מרוץ ליילי של 30 ק”מ בשטח. לאחר מכן השתתף במרוץ השטח ל-50 ק”מ של פרוספורט בו הגיע במקום הראשון ועבורו זו הייתה חוויה מטורפת. בהמשך השתתף במרוץ שליחים “הר לעמק”, מרוץ מאתגר בשטח באזור הצפון לאורך של 210 ק”מ, בקבוצה של ארבעה רצים בניהם חברתו ואחיו. גם שם כבשו את המקום הראשון.
ואז הגיע מרוץ “חוצה ארץ”, 100 ק”מ ריצה.
איך מתכוננים ל-100 ק”מ?
מאחר ויש לי את הידע המקצועי שרכשתי אני בונה לעצמי את תוכנית האימון. יש לי שלד אימונים קבוע של ריצת נפח ארוכה אחת בסוף שבוע. באמצע השבוע יש בין שתיים לשלוש ריצות בייניים, על קצבים נוחים עם קילומטרז’ יחסית גבוה. בנוסף, אימון אחד או שניים של ריצה עצימה – עליות/אינטרוולים/פארטלק/טמפו.
לקראת מרוץ “חוצה ארץ” היו לי רק 3.5 חודשים להתאמן אחרי תקופה בת חודשיים בה לא יכולתי להתאמן עקב מילואים ואירועים אישיים. הזמן היה קצת לחוץ והיה עליי להעלות את נפח הריצה מבחינת מרחק כמעט מידי שבוע. התחלתי בריצה הארוכה למרחק של 15 ק”מ ומשבוע לשבוע המרחק עלה עד שהגעתי למרחק של 70 ק”מ בריצה ארוכה אחת. הקילומטרז’ השבועי נע בין 100 ל150 ק”מ.
שעת הזינוק נקבעה לשעת אחר הצהריים מה שגרם לכך שהמרוץ התנהל ברובו בחושך.עובדה זו הביאה אותי לתכנן את האימונים בהתאם, יצאתי לרוץ בלילה עם פנס על הראש.
אימונים לסוג כזה של ריצה הם מאוד אינטנסיביים ואתה צריך להיות מחויב אך עם זאת להקשיב טוב לגוף. לדעת מתי כואב, מתי צריך להוריד עומס ומתי הגוף מרגיש בנוח וניתן להוסיף עומס. כך בעצם אני בונה את תוכנית האימונים שלי, בעזרת החיבור וההקשבה לגוף.
במשך תקופת האימונים ועד לחודש וחצי לפני התחרות התאמנתי באימוני כוח בחדר הכושר, דבר שמאוד עזר לי, מנע פציעות וחיזק אותי. אני מתמיד באימוני הכוח לפחות פעמיים בשבוע.
איך הרגשת במהלך הריצה ל-100 ק”מ?
פתחתי בהרגשה טובה, לאחר 20 ק”מ השרירים החלו קצת לכאוב דבר שחלף בהמשך (מס’ שבועות לפני התחרות מורידים את עומס האימונים ולכן ישנם קצת כאבי שרירים בתחילת הריצה). הרגשתי טוב, הגוף הסתגל לריצה ואתה מתחבר לעצמך מחדש.
במהלך ריצה כזאת מה אוכלים? ואיך אוכלים?
המרוץ אורגן כך שכל 6 ק”מ ישנה תחנת התרעננות, אוכל ושתייה. בכל תחנה עצרתי, שתיתי מים/משקה איזוטון, התרעננתי, אכלתי חופן בייגלה ויצאתי לדרך. במהלך הריצה אני לוקח ג’ל, סוכריות אנרגיה וכדורי מלח במידת הצורך, להחזרת המלחים בגוף שאובדים כתוצאה מהזיעה. לאחר 50 ק”מ אכלתי פיתה עם גבינה צהובה (לייט) ויצאתי לעוד 50.
איך ההרגשה להגיע ראשון ?
בסוג כזה של תחרות אתה נמדד אך ורק אל מול עצמך. אתה יכול להגיע ראשון ולהרגיש לא טוב עם עצמך מסיבות כאלה ואחרות ואתה יכול להגיע אחרון ולהרגיש כאילו ניצחת את התחרות – ובצדק. זה הכול תלוי בדרך ההתמודדות שלך תוך כדי התחרות. כולם עשו עבודה מצוינת, אני מעריך כל אחת ואחד מהרצים. אני מרגיש שעבדתי נכון בריצה וידעתי להקשיב לגוף. חשוב מאוד בריצה מסוג זה לא לפתוח במהירות. זאת ריצה ארוכה וצריך לנהל את הכוחות בצורה חכמה. אני רץ עם שעון מבוסס GPS שמראה לי את קצב הריצה שלי בכל רגע נתון כך שאני בבקרה מתמדת הן על הקצבים והן על תחושת הגוף.
איך מגיבה הסביבה על ה”תחביב” המטורף שלך?
לאנשים קשה לתפוס מה זה אומר לרוץ 100 ק”מ רצוף, אז לרוב התגובה צינית, מי שחושב על זה רגע ומנסה להפנים, מגיב בפרגון אמיתי שגורם לי להרגיש טוב אך נבוך. המשפחה שלי חייה את זה יחד איתי. הם יודעים בדיוק מה היעד הבא אליו אני מתאמן, איזה מרחק אני צריך לרוץ ועוד. ההורים שלי, האחים שלי ויעל, חברה שלי שהיא חלק מהמשפחה, ליוו אותי במהלך הריצה דבר שנתן לי זריקת אנרגיה בלתי רגילה. המתאמנים שלי שמפרגנים בלי סוף נותנים לי המון כוח והם עבורי כמו משב רוח גבית שדוחף אותי הלאה.
מה היעד הבא?
כבר סימנת את המטרה הבאה שאתה הולך לכבוש?היעד הבא זה אולטרה מרתון בחו”ל, אני לא יודע בדיוק איזה כי יש הרבה אפשרויות מעניינות ומגוונות.
בעתיד הקרוב אני מתכנן גם לעשות איירון מן, תחרות המשלבת שחייה למרחק של 4 ק”מ, רכיבת אופניים למרחק של 180 ק”מ וריצת מרתון לסיום. את זה אני יעשה יחד עם אחי, שם הכבוד מגיע לו, מאז מרתון אמסטרדם התפצלו דרכינו, הוא התחיל להתמקצע בטריאתלונים ואני בריצות אולטרה בשטח. אנחנו מקווים שנעשה זאת יחד.
חשוב לי לנצל את ה”במה” הזאת בכדי להודות לחברה היקרה שלי יעל, שמלווה אותי לאורך כל הדרך הן באימונים והן בתחרויות, מחזקת אותי שקשה ולא מפסיקה לפרגן. לאחי הגדול אסף, אשר למרות שדרכינו נפרדו לזמן מה, אני עדיין מרגיש את משב רוח כתפו על ידי כשאני רץ לבד. כמו כן להוריי, שאין עליהם, פשוט “תותחים”, הם אחראים על הדנ”א. כל הנבחרת הזאת (בנוסף לעוד אח צעיר שכרגע נמצא בחו”ל) הם חלק בלתי נפרד מההצלחות שלי – תודה לכם.